מטרת הסרט, לדברי היוצר ג’ייסון ראסל, היא ניסוי במדיה חברתית. מטרת הניסוי היא להפוך נושא לאקטואלי ונידון בשיח הציבורי וכתוצאה, ליצור לחץ על השלטון האמריקני לפעול בנושא שאינו קשור באופן ישיר לבטחונה או כלכלתה של ארצות הברית.  

למרות השגות מסוימות כנגד היצירה, כמו השאלות “למה דווקא קוני?” או “מה עושים אחרי שהוא נעצר? האם לא יוחלף בסגנו פשוט?”, מדובר לדעת כותבת שורות אלה בניסוי מרתק מאוד בכוחה של המדיה החברתית כגורם השפעה על השיח הציבורי. לראשונה, מופצת בוויראליות שכזו קריאה לפעולת גרילה חברתית בכולם וארצות הברית בפרט. ההפקה המקצועית של הסרט והעובדות הנחשפות במהלכו הופכות את קוני 2012 לסרט דוקומנטרי קורע לב, כך שלצופה קשה שלא לרצות ולפעול באופן שזה מגייס אותו. גם אם הפעולה היא הפצת הסרטון בלבד והפיכתו לנושא שיחה.

הגבול בין העיתונות המסורתית והמדיה החברתית הולך ומטשטש. בלוגרים חוטפים לעתים סקופים עיתונאים מהר יותר מכל מערכת עיתונאית, לציוצים בטוויטר יש השפעה פוליטית, והצמיחה של עיתונות הרשת יוצרים מצב בו כולנו הופכים לחלק מתהליך תקשורת ההמונים, אם ביצירה של תוכן או אם בהפצתו על ידי לחיצה על שיתוף בפייסבוק. בדיוק על מגמה זו מסתמך הסרט, ולא בכדי.

מרגע תחילת הפצתו, בנוסף למעל 70 מיליון צפיות, זכה הסרטון לאינספור איזכורים בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר וכמובן שהחל זולג למדיה המסורתית של אמא ואבא מול הטלוויזיה והעיתונים. האם זה אומר שג’ייסון ראסל הצליח במשימתו?

נותר רק להמתין ולראות, אם אכן יצאו לרחובות בעשרים באפריל בני נוער חדורי מוטיבציה, שמאמינים שאפשר עוד לשנות את העולם ולא רק עם כפתור הלייק.

פוסט של אילנה ברודו, חורים ברשת, 8 במרס, 2012

לפוסט המלא לחצו כאן

לידיעה נוספת בנושא (באנגלית) לחצו כאן
לאתר הארגון לחצו כאן

לעמוד הפייסבוק לחצו כאן

יש לציין כי הסרט מקבל ביקורות קשות ברשת ויש כבר סרטוני תגובה ביוטיוב (מה שמלמד שהרשת היא חרב פיפיות, כי הציבור גם יכול להגיב!) ומאמרי ביקורת כמו למשל זה, הדנים במניפולטיביות של הארגון, שמרוויח מיליונים אך מפנה רק מעט מהם למטרות עצמן ושלא מדייק כלל בעובדות  בנוגע למתרחש באוגנדה.